הכירו את איב, סאן ולורן: שלושה אחים מגבעתיים, מותג בעל כורחם

הם בני 19, 12 ושש, ואמם מעצבת אופנה, הטוענת שאין קשר בין עיסוקה לבין השמות שבחרה להם. "אנשים בהלם מזה. שואלים אותי: 'ומה עכשיו, דולצ'ה

מאת: שני שחם xnet.ynet תאריך: 16.05.16

 אילה מרסר-ווד וילדיה: הבת איב (מימין), הבן סאן (משמאל) והבת לורן (מימינו). "אנשים לא מאמינים לי. דורשים לראות תעודת זהות" (צילום: גילי לוינסון)
אילה מרסר-ווד וילדיה: הבת איב (מימין), הבן סאן (משמאל) והבת לורן (מימינו). "אנשים לא מאמינים לי. דורשים לראות תעודת זהות" (צילום: גילי לוינסון)

כשנכנסתי אל דירתם בגבעתיים, לא סלון משפחתי נגלה לעיניי אלא סטודיו ובו עשרות שמלות כלה בוהקות על קולבים. הבנתי שנכנסתי למקום הנכון: כמה מתאים, אמרתי לעצמי, שכך ייראה בית של אישה שקראה לשלושת ילדיה על שמו של אחד ממעצבי האופנה הגדולים במאה ה-20 – איב סאן לורן. כך חשבתי, ולא ידעתי עד כמה טעיתי.

"אנשים בטוחים שקראתי להם ככה בגלל שאני אופנאית, אבל זה ממש-ממש לא נכון", אומרת אילה מרסר-ווד, מעצבת שמלות כלה זה 20 שנה, ומפרטת כיצד ניתן השם לכל אחד משלושת ילדיה.

"גדלתי בבית מסורתי, למדתי יודאיקה, ואני שומרת על הפרדה בין בשר לחלב", היא אומרת. "לכן, כשנולדה בתי הראשונה, רציתי שם תנ"כי. חשבתי לקרוא לה חווה או שרה, אבל בחרתי בסוף באיב, כי חששתי שהשמות הללו כבדים מדי.

"כשנולד הבן, הייתה לי חברה סינית בשם סאן שהתחתנה עם ישראלי, ועבדנו יחד בחנות פרחים. מאוד אהבתי אותה, והבטחתי לה שאקרא לבן שלי על שמה.

"כשנולדה בתי השלישית, אחותה הגדולה שכנעה אותי לקרוא לה לורן. בשלב זה כבר הבנתי שיש פה גימיק שמתאים לאוריינטציה שלי כמעצבת, אבל חששתי לקרוא לה לורן כי פחדתי שיחשבו שזה פתטי, ויצחקו עליי".

והפחדים התאמתו?
"אנשים כל הזמן בהלם, לא מאמינים לי. הם דורשים תעודת זהות, מסתכלים על השמות של הילדים ומיד אומרים 'וואו'. תמיד שואלים למה קראתי להם ככה. יש כאלה שמוסיפים: 'ומה עכשיו, דולצ'ה וגבאנה? רוברטו וקוואלי?' האמת היא שזה משעשע אותי; זה נחמד. בדיעבד אני שמחה שקראתי להם ככה".

איב סאן לורן. "נהיה חלק מהמשפחה בלי שהוזמן"(צילום: gettyimages)
איב סאן לורן. "נהיה חלק מהמשפחה בלי שהוזמן"(צילום: gettyimages)

מרסר-ווד (46) נולדה לאב גינאי ולאם גרמנייה: סב אחד שלה עבד ככומר בכפר קטן באפריקה, והסב האחר ניצל מאושוויץ ונשא מספר על היד. הוריה הכירו באוניברסיטת בר אילן: אביה היה אחיינו של שגריר גינאה הראשון בארץ, ובגיל 18 קיבל מלגה ללימודי קרימינולוגיה במוסד האקדמי הישראלי, שם פגש את מי שנעשתה אשתו – בת למשפחה של ניצולי שואה. "סבי וסבתי מצד אמי לא קיבלו בהבנה את הקשר הרומנטי בין הוריי", היא אומרת, "וכשנולדתי, סירבו להכיר בי. רק כשהבינו שאני בהירה יחסית, ש'לא נשרפתי יותר מדי בתנור', לדבריהם, היחסים התרככו והפכו טובים מאוד".

שוב ושוב היא מדגישה שבהתחלה לא שמה לב למשמעות שיוצר צירוף שמותיהם של ילדיה, ושלא היה לה חלום להביא לעולם שלושה ילדים ולקרוא להם על שמו של מעצב האופנה הצרפתי. היום ילדיה הם מותג, אבל שניים מהם לא מודעים לכך: סאן (12), תלמיד כיתה ו' בבית הספר בן גוריון בגבעתיים, עוד לא ממש מבין את משמעות שמו, אם כי הבנות בכיתה כבר מתחילות להתלהב ולרדוף אחריו; גם לורן (6), הלומדת בגן חובה, צעירה מכדי להבין, אבל גם סביבה כבר יש באז. הבכורה איב (19), המשרתת בצה"ל כרקדנית מצטיינת, אוהבת את צירוף השמות. "הרי אני הייתי זאת שדחקה באמא לקרוא לאחותי לורן", היא מחייכת. לדבריה, החברים מעולם לא צחקו על שמותיהם, אלא רק פרגנו.

וכיום הפרגון עדיין נובע מהשמות המיוחדים או מהעובדה שאתן ממש לא נראות כמו אמא ובת?
"כשאיב נולדה", מספרת אמה, "אנשים היו בטוחים שאני המטפלת שלה, עובדת זרה: לי יש עור כהה וצמות, ולה עור בהיר ועיניים כחולות. שאלו אותי כמה אני לוקחת לשעה או אם הזמנתי משלוח מרומניה, אבל זה לא העליב אותי. הלהיב אותי הרגע הזה שאנשים הבינו שזו הבת שלי".

לדברי האם, השוני ביניהן אינו מתבטא רק בחיצוניות. "איב הייתה תלמידה מצטיינת בתיכון לאמנויות תלמה ילין והיום היא רקדנית מצטיינת ומתאמנת שעות כל יום, ואילו אני הייתי תלמידה עצלנית עם בעיות קשב וריכוז וביטחון עצמי נמוך. רק אחרי שהתבגרתי, הלכתי להשלים בגרויות ואחר כך לקחתי כל קורס אפשרי".

הוכחה לדבריה ניתן למצוא בסטודיו שלה: את קירותיו מקשטים עשרות מסמכים המעידים על השכלתה והכשרתה, ובהם תעודת הוראה ותעודות סיום של קורסים רבים, בהם לייעוץ זוגי, להנחיית קבוצות, ללימוד שפת הסימנים, לשזירת פרחים, להפקת אירועים ואפילו לצילום אמנותי בסמארטפון. בעבר רצתה להיות שחקנית וניסתה להתקבל לבית צבי, "אבל מנהל בית הספר, גרי בילו ז"ל, אמר לי שאם אני רוצה חיים לא ודאיים, שאלמד אצלם, אבל אם אני רוצה כסף ומשפחה, כדאי שאעוף משם כל עוד אני יודעת לעשות עוד משהו".

אם כל כך חששת מהשואו ביזנס, למה עודדת את בתך להיות רקדנית?
"כי יש לה חלום אחד: להיות רקדנית ושחקנית מפורסמת, ויש לה את כל הנתונים, חוץ מהגובה. לא נורא: נמתח אותה, נמשוך אותה".

איב. בהתחלה רצו לקרוא לה שרה(צילום: גילי לוינסון)
איב. בהתחלה רצו לקרוא לה שרה(צילום: גילי לוינסון)

סאן. הבנות בכיתה מתלהבות(צילום: גילי לוינסון)
סאן. הבנות בכיתה מתלהבות(צילום: גילי לוינסון)

לורן. יש כבר באז סביבה(צילום: גילי לוינסון)
לורן. יש כבר באז סביבה(צילום: גילי לוינסון)

כפי שמרסר-ווד שונה מבתה, כך היא גם לא ממש דומה לאמה הייקית: לדבריה, היא מכינה ג'חנון כל שבת ומנהלת בית שרחוק מלהזכיר את התרבות הגרמנית הנוקשה. "ניתבתי את החיים שלי לשמחה ולכיף", היא אומרת. "אין עצב ודיכאון. הבית תמיד פתוח, תמיד יש צחוקים, אנחנו רוקדים פה כמו משוגעים, אני עושה הרבה רעש, השכנים תמיד מסתכלים עלינו מהחלונות".

כשהיא מניפה את ידיה, נחשף על זרועה קעקוע של עלה תאנה ושמש. אני שואלת אם יש לקעקוע משמעות, והיא משיבה: "בהחלט: עלה תאנה לאיב, שמש לסאן, ואני צריכה להוסיף עוד קעקוע ללורן – אוליL גדולה שתחבר בין כולם".

ב-1 ביוני יחול יום השנה השישי למותו של איב סאן לורן. זה עושה לך משהו?

"הוא לא נוגע לליבי, לא אומר לי כלום, לא מעניין אותי במיוחד. הוא עשה עבודה יפה ואני גאה שאני כאילו חלק מזה, אבל לא קראתי לילדיי על שמו. הוא נכנס לי לחיים בדרך לא דרך, נהיה חלק מהמשפחה בלי שהוזמן. סביר להניח שלא נדליק נר לזכרו".

איב (מימין), סאן ולורן. "המעצב עשה עבודה יפה"(צילום: גילי לוינסון)
איב (מימין), סאן ולורן. "המעצב עשה עבודה יפה"(צילום: גילי לוינסון)

לכתבה ב- xnet